החלטה בתיק על"ח 33726-11-11

האם יש להחזיר לממונה עפ"י חוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 ("החוק") החלטה שניתנה על ידה (לאי מתן היתר לפיטורי עובדת) לשם בחינה מחדש, או שמא יש לבטלה או להתערב בה- והכל בנסיבות העניין שבפנינו.

הרקע וההליכים

ביום 17/11/2011 הגישה המערערת הודעת ערעור על החלטת הממונה (מיום 6/10/2011) ("הממונה") לפיה המשיבה 1 ("המשיבה") עבדה אצל המערערת תקופה של 6 חודשים וכי פיטוריה נעשו בשל ועקב הריונה ועל כן לא התירה את פיטוריה.

המערערת עתרה לבטול החלטת הממונה ועיקר טענותיה כדלקמן: המשיבה לא החלה לעבוד אצל המערערת ב- 10/2010 כפי שקבעה הממונה אלא ביום 25/11/2010; מועד סיום העסקתה אינו 19/5/2011 כפי שקבעה הממונה; הקשר בין המערערת למשיבה היה 5 חודשים ולכן המקרה אינו נכנס בגדר הוראות החוק ואינו בסמכות הממונה; המערערת ידעה לראשונה על הריונה רק ביום 12/5/2011 ופיטוריה לא נעשו בשל ועקב הריונה, אלא עקב תפקודה הלקוי.

בהחלטה (מיום 20/11/2011) נדרשו הצדדים לעמדתם.

ביום 29/2/2012 הגישו המערערת והמשיבה 2 (הממונה או המדינה) "בקשה משותפת למתן תוקף של פסק דין". מפאת חשיבות הענין  להלן עיקר הסכמותיהן: " 1. הערעור נשוא התיק שבכותרת- ידחה. 2. עם דחית הערעור, תבוטל החלטת הממונה... 3. עם ביטול החלטת הממונה, לא תהא למערערת ו/או למי מטעמה כל דרישה ו/או תביעה ו/או טענה כלשהי בקשר ו/או בנוגע לאירוע נשוא כתב הערעור ו/או לערעור הנ"ל - על עילותיו ו/או בכל הקשור בו ו/או הנובע ממנו ..." ("הבקשה").

משבהסכמה לא נכללה חתימת המשיבה, שהיא צד להליך ולהחלטת הממונה, הורינו (ביום 1/3/2012) על קבלת עמדתה.

ביום 4/3/2012 הגישה המשיבה תגובה לערעור וביום 5/3/2012 תגובה לבקשה למתן פס"ד. המשיבה התנגדה לבקשה ודרשה לברר פשר ההודעה המשותפת מהנימוקים שלהלן: המערערת והמדינה אינן רשאיות להגיע להסכמה בינן לבין עצמן על ביטול החלטה שיפוטית של הממונה; אין הממונה מוסמכת לחזור בה מהחלטתה או לשבת כערכאת ערעור על החלטותיה; עצם הגשת הבקשה מעלה חשש בדבר ניסיון המערערת לסכל את סמכותו של ביה"ד ע"י איון לכאורה של החלטת הממונה; התנהלות המערערת שנעלמה מן המו"מ שהתקיים בין הצדדים ולנוכח בקשותיה שהוגשו לביה"ד במעמד צד אחד, מראה על חוסר תום לב מובהק, שמטרתו ניצול לרעה של הליכים מנהליים והליכי משפט; לא ייתכן שהערעור יידחה בהסכמה ערטילאית ומעורפלת אשר המשיבה אינה שותפה לה ועצם ההסכמה הוסתרה ממנה.

בתגובתה (ביום 27/3/2012) התנגדה המערערת לעמדת המשיבה וכך טענה: החלטת הממונה רצופה פגמים עובדתיים ומשפטיים ולאחר עיון בערעור הגיעה גם הפרקליטות (המייצגת את הממונה) למסקנה עצמאית כי לא ניתן להגן על ההחלטה, מאחר שהיא שגויה ולכן הסכימה לביטולה; המערערת הגישה את הערעור והיא זכאית לחזור בה ממנו ולא ייתכן שהמשיבה תסכל אפשרות זו; אם למשיבה טענות פרטניות היא יכולה לנקוט בהליך המתאים; החלטת הממונה אינה החלטה שיפוטית (אלא אדמינסטרטיבית של גוף ממשלתי) והפרקליטות רשאית להעבירה תחת שבט ביקורתה והסכמה של הפרקליטות לביטול ההחלטה, משמעותה שההחלטה שגויה מלכתחילה ואין לה כל תוקף; הלכה פסוקה היא כי עמדת היועץ המשפטי אינה חוות דעת גרידא, אלא שפרשנותו היא הקובעת.

ביום 28/3/2012 הוגשה עמדת המדינה ולפיה: יתכן והיה  מקום להביא לידיעת המשיבה, בהיותה צד להליך, את הבקשה המשותפת; משהוגש על ידה, המערערת זכאית לחזור בה ממנו, ללא קבלת הסכמת המשיבה; מאחר וסברה כי החלטת הממונה היתה חסרה בהנמקתה בכל הנוגע לדרך בו הסתיימה בפועל העסקת המשיבה הגיעה למסקנה המדינה כי על הממונה לבחון החלטתה, שמא הדרך שבה הסתיימה עבודתה מצריכה מתן או אי מתן היתר לפיטורים, סוגיה שבה לא הכריעה.

ביום 29/3/2012 הוגשה הודעת המערערת לפיה היא מבקשת ליתן תוקף של פס"ד להסכמה עם המשיבה ובמסגרת זאת תבוטל החלטת הממונה ובמידה שכך יימחק הערעור.

בהחלטה מיום 29/3/2012 נקבע כי ביה"ד אינו יכול ליתן תוקף של פס"ד להסכמה בין שני צדדים לביטול החלטה הנוגעת לשלושה צדדים והתיק נקבע לדיון. הוער, כי לא היה ראוי להגיש הבקשה לביה"ד בלי לצרף עמדת הצד הנוסף ולמצער, להפנות את ביה"ד לכך.

ביום 15/5/2012 התקיים דיון במעמד הצדדים ובו נקבע, בין השאר, כי המדינה תגיש עמדה סדורה לגבי סמכותה של רשות מנהלית לבחינה מחודשת של החלטתה ופתיחת הליך מנהלי חדש שבו תתקבל החלטה (ולנושאים נוספים).

ביום 2/7/2012 הגישה המדינה עמדתה ולפיה: מושכלות יסוד הן כי רשות מנהלית מוסמכת תמיד לשקול מחדש את הנתונים שלפניה ולשנות מהחלטתה הקודמת, על סמך נתונים חדשים שהובאו לפניה, שינוי מדיניות, או שיקול מחדש של אותם נתונים שהיו לפניה (תוך מתן משקל שונה); על החלטה של רשות מנהלית חל עקרון אי הסופיות, בכפוף לעקרונות של סבירות, הגינות ומידתיות; הממונה סברה כי עליה לבצע בחינה מחודשת של החלטתה בין השאר על מנת לבדוק האם הדרך שבה הסתיימה העסקתה מצריכה מתן או אי מתן היתר -סוגיה שבה לא הכריעה הממונה בהחלטתה; הערעור הפך תיאורטי, מרגע שהודיעה המדינה על נכונותה לבחון מחדש את החלטת הממונה, שכן הממונה תקבל החלטה מחדש והיא שתעמוד לבחינה מנהלית, ככל שאחד הצדדים יבקש לערער עליה;  אין זהו המקרה הראשון בו מבקשת הממונה להשיב החלטה לבחינה מחודשת, תוך ייתור הערעור שהוגש נגדה ולא יהיה זה המקרה הראשון בו ביה"ד מתיר זאת, אף כאשר מדובר בהודעה חד צדדית של המדינה; המדינה פעלה במסגרת סמכותה כרשות מנהלית ולכן אין מקום לחייבה בהוצאות.

לעמדת המדינה צורף תצהיר הממונה (שלא היה חתום או מאומת, הוגש חתום ב- 12/11/2012) ובו צוין בין השאר: " 3. לאחר שהוגש הערעור בתיק שבנדון, ולאחר שנבחן על ידי גורמים משפטיים הן בפרקליטות והן בלשכה המשפטית של משרד התמ"ת, הובא שוב התיק לפתחי, והסתבר לי כי לא נתתי משקל לשאלה האם יחסי העבודה בין הצדדים הגיעו לסיומם בדרך של התפטרות שאינה מצריכה קבלת היתר לפיטורי עובדת אם לאו. 4. בנסיבות העניין, ובידיעה כי נתונה לרשות מנהלית הזכות לעשות כן, החלטתי להשיב את התיק לבחינה מחודשת של ההחלטה...."

ביום 24/7/2012 הוגשה עמדת המערערת התומכת בעמדת המדינה ובה חזרה על טענותיה. אשר לפסיקת הוצאות  טענה, כי אין לחייב המערערת בפסיקת הוצאות  שכן יהא זה לא הוגן כלפיה, משעה שויתרה על הוצאות נגד המדינה ונגד המשיבה, שתמצא את עצמה מחוייבת בהוצאות, כשרק בגלל שגגה, לא דאגה לקבל את עמדת המשיבה.

ביום 2/9/2012 הוגשה תגובת המשיבה לעמדת המדינה.

המשיבה מתנגדת לעמדת המדינה מעיקר הנימוקים שלהלן: תצהיר הממונה אינו חתום; הממונה מאשרת בתצהירה (ס' 5) כי היא נדרשת לאישור ביה"ד על מנת לבחון החלטתה; הממונה אינה מפרטת את הנסיבות באשר ליעוץ המשפטי שקיבלה על פיו הסתבר לה כי עליה לשנות החלטתה; המדינה מציגה 3 גרסאות: האחת- כי "נדרשת לתת משקל לשאלת יחסי העבודה בין הצדדים" השניה-  כי בהחלטתה "חסר הנמקה" השלישית- בשל "העדר הכרעה" בעוד הממונה בחנה וחקרה את הצדדים, הכריעה ונימקה; מכלול הנסיבות והשתלשלות העניינים עד כה הוא מצב חמור שאין מקומו במדינתנו והסיבה האמתית לצורך השבת התיק לממונה מדבר בעד עצמו; דרישת המדינה כי הממונה תחזור בה מעמדתה היא ככרית בור ליפול לקריטריונים של פסילת החלטת הממונה; המדינה מבקשת בפועל ביטול החלטתה; מעת שהוקנתה זכות תקיפה ישירה באמצעות הליך ערעור אין מדובר בעילות ההתערבות המנהליות וביה"ד מוסמך לשים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הממונה על יסוד התשתית העובדתית שפרשו הצדדים; בעקבות הוספת זכות הערעור על החלטת הממונה הרי שלמעשה הצדדים הם הצדדים להליך בפני הממונה, היינו העובד והמעביד; הערעור אינו תאורטי, שכן משהוגש ערעור ולא נמשך או נדחה, הוא אינו תיאורטי ויש לדון בו; חזרה מהחלטה או שינויה אינה דבר מובן מאליו והיא עשויה להתבטל ע"י ביה"ד משיקולים שעניינם שמירה על הוודאות המשפטית, יציבות הדין והגנה על אינטרס ההסתמכות של העובדת; המערערת והמדינה ניסו להטעות את ביה"ד; יש להשית הוצאות על המדינה והמערערת נוכח התנהלותן ובשל נסיבותיה של המשיבה 1.

(ההדגשות הוספו).